השנה היא 2020. ח"כ אחד יוזם חוק שמטרתו למנוע בדידות ובפועל הוא מטיל סנקציות על הבודדים, כלומר כל מי שבגילאי 30-50 ולא נמצא בזוגיות קבועה. יוני פכטר, רווק בן 36, מחליט להיאבק בחוק.
סיימתי לקרוא את הספר בשבת אחת. הוא מעניין וסוחף. וגם הסוף טוב. כלומר הוא לא טוב, הוא לא הפי אנד, וזה מפתיע, וזה מה שיפה.
אבל הוא גם ספר מטריד. ברור שמדינה מתוקנת לא צריכה להפלות אנשים על בסיס סטטוס משפחתי, אבל מנהיג המאבק אינו מסתפק בנימוק הדמוקרטי הזה, אלא טוען ליתרונות הבדידות. יש בספר כמה נאומים, כלומר עמודי הגיגים, שאשכרה מדברים בשבח הבדידות. ככה באמת חושבים רווקים בני 36? איזה פחד. בעיקר לרווקות בנות שלושים פלוס.
אז נכון שבסוף הגיבור מגיע לאיזושהי טלטלה שאולי גורמת לו להבין שיש כאן איזושהי בעיה. אבל גם הספר לוקה לדעתי, אם כי אולי זה בכוונה, בנכות רגשית מסויימת. מה אנחנו יודעים על הגיבורה עילית, חוץ מזה שיש לה שיער אדום? אפילו לא בת כמה היא, איפה היא עובדת, שלא לדבר על תכונות אופי או איך היא אוהבת את הקפה שלה. גם אחיו ואחיותיו של יוני מתוארים ע"י סטטוסם בלבד: האחות הנשואה, האח הגרוש, האח הנשוי הטרי. מעבר לזה אין לנו מושג על אופיים או על מראם. האמא היא היחידה היוצאת מן הכלל והדילמות שלה קיימות, אם כי נדושות במקצת. מה שמעלה את החשד לקלישאה שרווקים מבוגרים קשורים יותר מדי לאמא שלהם..
ועוד משהו: הבנתי שהסיפור מתרחש בסביבה נטולה דתיות, על מנת שגם קוראים חילונים יוכלו להתחבר. אבל נראה לי שלמרות הכל, רוב הקוראים של סופר דתי הם דתיים. בכל זאת, לחילונים יש עשרות סופרים משלהם. חוץ מזה, איזה חילוני יתחבר לתיאור רומן שחוץ מאזכור של נשיקה ורמז ללילה שבו הם היו יחד לא קורה בו דבר? נראה לי שכבר עדיף להיות אותנטי ולכתוב דברים מעולמו של המחבר. לדעתי, ונראה לי שאני לא היחידה שחושבת ש"מים שאין להם סוף" הוא ספרו המוצלח ביותר של שיינפלד, משום שבו הוא כותב על חוויות מעולמו הפנימי. וגם בספר הזה, החלקים המוצלחים ביותר לדעתי היו הפוסט של הרווקה הדתיה, שהיה מרגש וקולע ממש, ותפילה לשלום הבודדים שאמורה להיאמר בבתי הכנסת. לך בכוחך זה.
סיימתי לקרוא את הספר בשבת אחת. הוא מעניין וסוחף. וגם הסוף טוב. כלומר הוא לא טוב, הוא לא הפי אנד, וזה מפתיע, וזה מה שיפה.
אבל הוא גם ספר מטריד. ברור שמדינה מתוקנת לא צריכה להפלות אנשים על בסיס סטטוס משפחתי, אבל מנהיג המאבק אינו מסתפק בנימוק הדמוקרטי הזה, אלא טוען ליתרונות הבדידות. יש בספר כמה נאומים, כלומר עמודי הגיגים, שאשכרה מדברים בשבח הבדידות. ככה באמת חושבים רווקים בני 36? איזה פחד. בעיקר לרווקות בנות שלושים פלוס.
אז נכון שבסוף הגיבור מגיע לאיזושהי טלטלה שאולי גורמת לו להבין שיש כאן איזושהי בעיה. אבל גם הספר לוקה לדעתי, אם כי אולי זה בכוונה, בנכות רגשית מסויימת. מה אנחנו יודעים על הגיבורה עילית, חוץ מזה שיש לה שיער אדום? אפילו לא בת כמה היא, איפה היא עובדת, שלא לדבר על תכונות אופי או איך היא אוהבת את הקפה שלה. גם אחיו ואחיותיו של יוני מתוארים ע"י סטטוסם בלבד: האחות הנשואה, האח הגרוש, האח הנשוי הטרי. מעבר לזה אין לנו מושג על אופיים או על מראם. האמא היא היחידה היוצאת מן הכלל והדילמות שלה קיימות, אם כי נדושות במקצת. מה שמעלה את החשד לקלישאה שרווקים מבוגרים קשורים יותר מדי לאמא שלהם..
ועוד משהו: הבנתי שהסיפור מתרחש בסביבה נטולה דתיות, על מנת שגם קוראים חילונים יוכלו להתחבר. אבל נראה לי שלמרות הכל, רוב הקוראים של סופר דתי הם דתיים. בכל זאת, לחילונים יש עשרות סופרים משלהם. חוץ מזה, איזה חילוני יתחבר לתיאור רומן שחוץ מאזכור של נשיקה ורמז ללילה שבו הם היו יחד לא קורה בו דבר? נראה לי שכבר עדיף להיות אותנטי ולכתוב דברים מעולמו של המחבר. לדעתי, ונראה לי שאני לא היחידה שחושבת ש"מים שאין להם סוף" הוא ספרו המוצלח ביותר של שיינפלד, משום שבו הוא כותב על חוויות מעולמו הפנימי. וגם בספר הזה, החלקים המוצלחים ביותר לדעתי היו הפוסט של הרווקה הדתיה, שהיה מרגש וקולע ממש, ותפילה לשלום הבודדים שאמורה להיאמר בבתי הכנסת. לך בכוחך זה.
