שטיסל, הסדרה החדשה של yes על חרדים, מתוארת כ"סיפורם של רווק חרדי צעיר ואביו האלמן, שותפים לדירה, להומור ציני ולחיפוש אחר אהבה ומעט חום אימהי בשכונת מאה שערים." היוצרים גם הדגישו כי אין זה סיפור על קונפליקט של חרדים והעולם שבחוץ, אלא סיפור על חרדים ששמחים ואוהבים להיות חרדים.
יש בסדרה קטעים מאוד יפים, קטעי שיחות, מחשבות, משפטים מעלים חיוך, דיוקים (עקיבא עם שקית גל-פז מהוהה). השיחה בין אלישבע לעקיבא בפגישתם הראשונה - אז למה את מחכה, הקטעים של בובע מלכה וגב' ארבליך המכשפה, הקטע עם הגולם במרתף בית הכנסת, "זה ברגמוט, נכון?" ועוד.
אבל יש גם הרבה אי-דיוקים בסדרה ובכוונה אני לא מתחילה לפרט אותם, כי זה קטע כזה של דתיים לחפש 'לתפוס' את היוצרים בחוסר-דיוק. וכמובן שטלוויזיה אף פעם לא מתארת את המציאות בדיוק. גם מה שקורה ב'אנטומיה של גריי' לא מתאר ממש במדוייק את מה שקורה בבתי חולים.. ויש גם קטעים שלא מובן מה הם תורמים לסיפור, למשל הסיפור של לוי-יצחק המאומץ.
ולעצם הסיפור:
הפרסומים שהקדימו את הסדרה רמזו לסיפור אהבה "אסור" בין עקיבא (מיכאל אלוני) לאלישבע (איילת זורר), אלמנה פעמיים. למעשה, אלישבע נותרה דמות עלומה ולא מובנת. אלמנה פעמיים? לא בדיוק דבר שכיח. למה היא מגוננת כל כך על הבן שלה ולא מרשה לו להשתתף בטיולים של החיידר? למה היא ממשיכה לשמור על דירתה בבני-ברק בעוד היא גרה עם הוריה בירושלים? ולמה היא מפחדת כל כך להתחתן שוב, דבר שלא אופייני לבנות המגזר? גם הקטע בו מתברר שהיא שומעת רדיו בסתר בלילות שבת, לא מתקשר לדמות, לא מובן ולא מוסבר. עקיבא, לעומת זאת, הוא בחור תמהוני, עוף מוזר, שהיה מוזר בכל חברה ולא רק בחברה החרדית. מה בעצם מושך את עקיבא ואלישבע זה לזה?
גיטי, לעומת זאת, מעוררת בהתחלה הזדהות רבה בהתמודדות שלה עם האסון שניחת עליה. גם רוחמי ביתה היא דמות מעניינת הרבה יותר מכפי שהיינו מצפים.
אבל אם נחזור לטייטל של הסדרה, לדעתי היחסים בין עקיבא לאביו לא מתחילים להידמות ליחסים של שותפים לדירה. מפרק לפרק הולכת ומתבררת דמותו של שולם: שתלטן, מניפולטיבי, המנצל את קרוביו וידידיו. דוחף את עקיבא להתארס; מנצל את עליזה כדי לאכול אצלה אף שברור שאין לו שום כוונה להתארס איתה (ולא רק כי היא ספרדייה) ובהמשך את האלמנה חשין (העיקר שהוא משאיר את הדלת פתוחה מעט כדי שלא יהיה ייחוד); יוזם פגישה עם עדי ומציע לה את עצמו, אף שהוא מבוגר ממנה בשלושים שנה לפחות (והיא עוד מתנצלת, במקום להחטיף לו סטירה); מנתק קשר עם ביתו רק כי היא נהיתה חב"דניקית (מילא אם היא היתה יוצאת בשאלה, אבל כולה חב"דניקית); וכמובן, השיא - מפריד בין עקיבא לאלישבע. אומנם לכאורה בנאום ה"כאן צריך לבכות" הוא מגיע לאיזושהי תובנה אנושית יותר, אבל קשה להאמין שהוא ישתנה יותר מדי.
בסך הכל הרושם שנשאר לי לאחר סיום הצפייה בסדרה הוא לא של חרדים שאוהבים להיות חרדים. חלקם רוצים לברוח אבל לא מצליחים: ליפא, שכלוא בכולל שהוא לא מעוניין להיות בו ונושא עול משפחה מגיל צעיר מדי, בורח אבל חוזר. עקיבא מעוניין לעשות בחירות עצמאיות - הציור, אלישבע - אבל לא מצליח להתנתק מאביו שמחבל בשאיפותיו. הגיבורים גם עושים המון דברים בשביל ה'מה יגידו'. למעשה, חלק מההערכה של הצופה לגיטי על התמודדותה הופכת בפרקים האחרונים לביקורת: מרוב שהיא עסוקה בלהסתיר, שאף אחד לא יידע, היא מסתירה גם מעצמה ובורחת מלעמוד מול האמת. גם האירוסין הפיקטיביים של אלישבע ועקיבא הם מס שפתיים לחברה.
מעבר לכך, הגיבורים הם חרדים רק בהיותם משתייכים לחברה החרדית, עליו הם משלמים לעיתים מחיר לא מבוטל. הצדדים החיוביים בלהיות חרדי לא מוזכרים כלל. הגיבורים אף פעם לא מתפללים לה' כשקשה להם או מודים לו כשמשהו בחייהם מסתדר. הפן הדתי-רוחני בחייהם נעדר כמעט לחלוטין מהמסך (למעט סצינה אחת לא אמינה במיוחד של התבודדות ביער). או שהוא בעצם לא קיים אצלם.
בסופו של דבר, עקיבא נשאר בלי כלום. בלי כלה ובלי הציור. וגם אלישבע, שנאלצת לנטוש הכל ולברוח לחו"ל. לגיטי ובעלה יהיה עוד ילד, למרות ששניהם לא ממש מעוניינים בו כרגע. רק שולם ימשיך לשבת בנחת על כס מנהל החיידר ולרומם את מעמדו באמצעות צדקנות מזוייפת.
