ינואר 1946: לונדון מגיחה מתחת לצל מלחמת העולם השנייה, והסופרת ג'ולייט אשטון מחפשת נושא לספר חדש. מי חשב שתמצא אותו במכתב מגבר אלמוני, תושב האי גרנזי, מאיי התעלה הבריטית שכבשו הנאצים? הוא נתקל בשמה בעטיפה של ספר מאת צ'ארלס לאמב — אולי היא תסכים להדריך אותו היכן יוכל למצוא ספרים נוספים של אותו מחבר? בעודה מתכתבת עם החבר־לעט החדש נשאבת ג'ולייט אל עולמם של האיש וידידיו, החברים כולם ב"מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים" — מועדון ספרותי ייחודי שהתגבש בהברקה של רגע, כאליבי להגן על חבריו ממעצר בידי הגרמנים. ג'ולייט נחשפת לחברי המועדון הנעימים, אוהבי החיים והספרות, ודרך מכתביהם היא לומדת על האי שלהם, על טעמם הספרותי ועל השפעתו של הכיבוש הגרמני על חייהם. לבה נשבה בסיפוריהם, והיא יוצאת לגרנזי — ומה שתגלה שם ישנה את חייה לעד.
מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים, הכתוב כסדרה של מכתבים מלאי חוֹם והומור, הוא חגיגה של המילה הכתובה על שלל צורותיה ושל בניית קשרים בדרכים מפתיעות להפליא.
(מתוך הכיתוב שעל הכריכה)
הספר מתחיל טוב, מצחיק ושנון. ההמשך – פחות.
לעניין חליפת המכתבים. זה נחמד ומעורר עניין, אם כי קצת מקשה על אבחנה בין הדמויות. יש אצלי דמות נשית אחת – אמיליה, איסולה ואולי עוד כמה, שכולן מצטיירות בעיניי כרווקות מבוגרות ששערן האפור אסוף בפקעת על עורפן והן יושבות וסורגות ליד האח; ודמות גברית אחת – דאוסיי, אבן, בוקר ואולי עוד כמה, שכולם נראים לי איכרים במגפי בוקרים שבדיוק הולכים להאכיל את החזירים. ועוד תמיהה קטנה: למה אין מכתבים של סופי לג'ולייט? קשה לי להאמין שהיא לא ענתה לה..
לעניין מלחמת העולם השנייה. עם כל האהדה לסבלם של תושבי האי בזמן המלחמה, אנחנו סבלנו יותר.. זה אולי נשמע קטנוני, אבל קשה להרשים אותנו, שקראנו כל-כך הרבה סיפורי שואה אמיתיים, בסיפורים על רעב וקשיי ההיפרדות מהילדים שנשלחו לאנגליה. גם הניסיון להפוך את אליזבת לגיבורה (לא אגלה את הפרטים) בעיניי רק הופך אותה ללא-רציונלית ומקטין את דמותה.
ולעניין – שלשמו התכנסנו – של מועדון הקריאה. למרות שהמועדון מככב בשם הספר והוא הגורם לתחילת ההתכתבות בין ג'ולייט לדאוסיי, באיזשהו שלב בספר הוא כמעט נשכח. שוב, נראה שהעניין המרכזי והחוט המקשר של הספר הולך ונחלש ככל שהספר מתקדם ובמקומו תופסים את מרכז הבמה כל העניינים המופרכים והמיותרים, כמו אוסקר ויילד, הילדה, וכמובן סיפור האהבה הבלתי הגיוני בסוף.
לסיכום: הספר כתוב טוב, מרענן, כיף לקרוא אותו, ועושה חשק לטוס לגרנזי.. היה הרבה יותר עדיף אם הוא היה ממשיך כמו שהתחיל, ולא נסחף לכיוונים סכריניים עד לא-אמינים בעליל.
