שטיסל

שטיסל, הסדרה החדשה של yes על חרדים, מתוארת כ"סיפורם של רווק חרדי צעיר ואביו האלמן, שותפים לדירה, להומור ציני ולחיפוש אחר אהבה ומעט חום אימהי בשכונת מאה שערים." היוצרים גם הדגישו כי אין זה סיפור על קונפליקט של חרדים והעולם שבחוץ, אלא סיפור על חרדים ששמחים ואוהבים להיות חרדים.
יש בסדרה קטעים מאוד יפים, קטעי שיחות, מחשבות, משפטים מעלים חיוך, דיוקים (עקיבא עם שקית גל-פז מהוהה). השיחה בין אלישבע לעקיבא בפגישתם הראשונה - אז למה את מחכה, הקטעים של בובע מלכה וגב' ארבליך המכשפה, הקטע עם הגולם במרתף בית הכנסת, "זה ברגמוט, נכון?" ועוד.
אבל יש גם הרבה אי-דיוקים בסדרה ובכוונה אני לא מתחילה לפרט אותם, כי זה קטע כזה של דתיים לחפש 'לתפוס' את היוצרים בחוסר-דיוק. וכמובן שטלוויזיה אף פעם לא מתארת את המציאות בדיוק. גם מה שקורה ב'אנטומיה של גריי' לא מתאר ממש במדוייק את מה שקורה בבתי חולים..  ויש גם קטעים שלא מובן מה הם תורמים לסיפור, למשל הסיפור של לוי-יצחק המאומץ.

ולעצם הסיפור:

הפרסומים שהקדימו את הסדרה רמזו לסיפור אהבה "אסור" בין עקיבא (מיכאל אלוני) לאלישבע (איילת זורר), אלמנה פעמיים. למעשה, אלישבע נותרה דמות עלומה ולא מובנת. אלמנה פעמיים? לא בדיוק דבר שכיח. למה היא מגוננת כל כך על הבן שלה ולא מרשה לו להשתתף בטיולים של החיידר? למה היא ממשיכה לשמור על דירתה בבני-ברק בעוד היא גרה עם הוריה בירושלים? ולמה היא מפחדת כל כך להתחתן שוב, דבר שלא אופייני לבנות המגזר? גם הקטע בו מתברר שהיא שומעת רדיו בסתר בלילות שבת, לא מתקשר לדמות, לא מובן ולא מוסבר. 
עקיבא, לעומת זאת, הוא בחור תמהוני, עוף מוזר, שהיה מוזר בכל חברה ולא רק בחברה החרדית. מה בעצם מושך את עקיבא ואלישבע זה לזה?
גיטי, לעומת זאת, מעוררת בהתחלה הזדהות רבה בהתמודדות שלה עם האסון שניחת עליה. גם רוחמי ביתה היא דמות מעניינת הרבה יותר מכפי שהיינו מצפים.

אבל אם נחזור לטייטל של הסדרה, לדעתי היחסים בין עקיבא לאביו לא מתחילים להידמות ליחסים של שותפים לדירה. מפרק לפרק הולכת ומתבררת דמותו של שולם: שתלטן, מניפולטיבי, המנצל את קרוביו וידידיו. דוחף את עקיבא להתארס; מנצל את עליזה כדי לאכול אצלה אף שברור שאין לו שום כוונה להתארס איתה (ולא רק כי היא ספרדייה) ובהמשך את האלמנה חשין (העיקר שהוא משאיר את הדלת פתוחה מעט כדי שלא יהיה ייחוד); יוזם פגישה עם עדי ומציע לה את עצמו, אף שהוא מבוגר ממנה בשלושים שנה לפחות (והיא עוד מתנצלת, במקום להחטיף לו סטירה); מנתק קשר עם ביתו רק כי היא נהיתה חב"דניקית (מילא אם היא היתה יוצאת בשאלה, אבל כולה חב"דניקית); וכמובן, השיא - מפריד בין עקיבא לאלישבע. אומנם לכאורה בנאום ה"כאן צריך לבכות" הוא מגיע לאיזושהי תובנה אנושית יותר, אבל קשה להאמין שהוא ישתנה יותר מדי.

בסך הכל הרושם שנשאר לי לאחר סיום הצפייה בסדרה הוא לא של חרדים שאוהבים להיות חרדים. חלקם רוצים לברוח אבל לא מצליחים: ליפא, שכלוא בכולל שהוא לא מעוניין להיות בו ונושא עול משפחה מגיל צעיר מדי, בורח אבל חוזר. עקיבא מעוניין לעשות בחירות עצמאיות - הציור, אלישבע - אבל לא מצליח להתנתק מאביו שמחבל בשאיפותיו. הגיבורים גם עושים המון דברים בשביל ה'מה יגידו'. למעשה, חלק מההערכה של הצופה לגיטי על התמודדותה הופכת בפרקים האחרונים לביקורת: מרוב שהיא עסוקה בלהסתיר, שאף אחד לא יידע, היא מסתירה גם מעצמה ובורחת מלעמוד מול האמת. גם האירוסין הפיקטיביים של אלישבע ועקיבא הם מס שפתיים לחברה.
מעבר לכך, הגיבורים הם חרדים רק בהיותם משתייכים לחברה החרדית, עליו הם משלמים לעיתים מחיר לא מבוטל. הצדדים החיוביים בלהיות חרדי לא מוזכרים כלל. הגיבורים אף פעם לא מתפללים לה' כשקשה להם או מודים לו כשמשהו בחייהם מסתדר. הפן הדתי-רוחני בחייהם נעדר כמעט לחלוטין מהמסך (למעט סצינה אחת לא אמינה במיוחד של התבודדות ביער). או שהוא בעצם לא קיים אצלם.
בסופו של דבר, עקיבא נשאר בלי כלום. בלי כלה ובלי הציור. וגם אלישבע, שנאלצת לנטוש הכל ולברוח לחו"ל. לגיטי ובעלה יהיה עוד ילד, למרות ששניהם לא ממש מעוניינים בו כרגע. רק שולם ימשיך לשבת בנחת על כס מנהל החיידר ולרומם את מעמדו באמצעות צדקנות מזוייפת.

בראוניז שוקולד גבינה משויישים

השבת התארחתי אצל חברה וחובת העוגה עליי.
רציתי משהו עם שוקולד, לא פשוט מדי כי מצפים ממני לעוגה מושקעת, לא מסובך מדי כי הייתי נורא עייפה, ולא פאי שוקולד כי זה מה שהכנתי פעם שעברה.
נזכרתי במתכון ששמתי עליו עין מזמן, של פיית העוגיות האלופה, בראוניז גבינה משוישים,
אבל קצת פישטתי את ההכנה. ככה זה הולך:


לבראוניז:
200 גרם שוקולד מריר
200 גרם חמאה
שליש כוס סוכר לבן
חצי כוס סוכר חום
3 ביצים
1 כפית וניל
חצי כוס קמח

לגבינה:
500 גרם גבינה לבנה (5 או 9 אחוז)
2 ביצים
2 כפות סוכר
1 כפית וניל
רבע כוס קמח

1. ממיסים את השוקולד והחמאה. מוסיפים את הסוכרים.
2. מוסיפים את הביצים אחת אחת ומערבבים היטב. מוסיפים את שאר החומרים ומערבבים. שומרים בצד 2-3 כפות מהתערובת.
3. מעבירים לתבנית מלבנית בינונית שמים במקרר לפחות חצי שעה (כדי שיהיה ניתן לשפוך את השכבה הבאה בלי שתתערבב עם השוקולד).
4. מערבבים את הגבינה עם יתר החומרים. מפרישים כ-2 כפות אותן מערבבים עם השוקולד ששמרנו בצד. שופכים על תערובת השוקולד.
5. מנטפים בכפית מהתערובת ששמרנו בצד על העוגה. משיישים בעזרת סכין.
6. אופים בחום בינוני נמוך (160 מעלות) כחצי שעה-40 דקות.

למלא את החלל / רמה בורשטיין

שירה היא בחורה חסידית בת 18 שעומדת להתארס עם בחור בן גילה. אך אז אחותה הגדולה אסתר מתה בשעת הלידה, ומותירה את הגיס, יוחאי, אלמן ואב לתינוק. ליוחאי מוצע שידוך - אלמנה מבלגיה, ורבקה, הסבתא, נעמדת על רגליה האחוריות בניסיון למנוע את האסון הבא, הרחקתו של נכדה הרך ממנה. היא הוגה את הפתרון: שידוך בין יוחאי לשירה.
שירה נקלעת למערבולת. היא בחורה צעירה שרגילה לעשות מה שצריך ומה שמצופה ממנה, אבל פתאום זה לא מספיק. ראשית, אביה לא בעד השידוך הזה, כך שלא ברור האם זה באמת מה שצריך. ושנית, מצפים ממנה למשהו שחורג ממסלול החיים הרגיל של בנות גילה. לא רק שזה לא פשוט לבחורה צעירה להתחתן עם אלמן ואב לתינוק, אלא שכאן מדובר באלמן של אחותה הגדולה, הנערצת. הדמות הגברית שממנה היא היתה רגילה לשמור מרחק של כבוד, פתאום הופכת למועמד לשידוך. אך מעבר לכך, שירה מגלה שלעשות מה שמצופה ממנה זה לא מספיק. כשהיא אומרת לאדמו"ר שהיא מוכנה לבצע את המשימה, הוא לא מאשר את השידוך. פתאום מצפים ממנה גם לרצות את יוחאי, לאהוב אותו.
בסצינה הדרמטית של הפגישה ביניהם היא נקרעת בין הרצון שלה לגרום לזה להצליח לבין מה שהיא חשה כחובתה המוסרית: חברתה פרידה טוענת שאסתר אמרה לה שאם יקרה לה משהו היא רוצה שיוחאי יתחתן איתה. שירה באמת לא רוצה למנוע מפרידה מעוכבת השידוך (לא ברור למה היא לא מצליחה להתחתן ואפילו נעקפת בידי אחותה) את השידוך המובטח לה. ההתנהגות של שירה מובנת, של יוחאי פחות. קודם כל, הוא אומר לה שהיא יפה, דבר שלא נראה לי שבחור חרדי יגיד לבחורה שאינה אשתו. וכששירה מספרת לו בתום לב על פרידה הוא נפגע ונפרד ממנה בבוטות. בעוד הוא מאשים אותה שפגעה בו, נראה שהוא פוגע בה יותר.
הטרנספורמציות שחלות בגיבורי הרומן לא מוסברות. מתי יוחאי מתחיל לראות בשירה שידוך רצוי ומתי שירה בו - זה לא לגמרי ברור. מצד אחד ברור שהסרט, שכולו רמיזות ושיחות בדלתיים סגורות, לא מראה לנו הכל. מצד שני, די ברור ששירה לא אדישה ליוחאי, שאולי בגדיו החסידיים מסתירים קצת את חתיכותו של יפתח קליין, אך הוא מתגלה כבחור מפותח רגשית ביותר, שיודע להגיד את הדברים הנכונים בזמן הנכון (ובקולו המרשים, כמובן). יוחאי אולי מתחיל לראות בה מעבר ל"ילדונת" כשהיא מטפלת בבנו הקט.
השאלה המרכזית היא האם באמת גם בחיים האמיתיים כולם היו מחכים לראות מה שירה מרגישה כלפי יוחאי. הרי גם הסרט אינו מתכחש לעובדה שהשידוכים בחברה החרדית מאורגנים על בסיס פרמטרים ידועים מראש כמו גיל, מעמד, כסף, ייחוס. בדרך כלל גם רגשותיהם של הצעירים מותאמים לסכימה הזאת, כמו שרואים בתחילת הסרט, ששירה מתלהבת מהשידוך המוצע לה עוד לפני שהחליפה איתו מילה. די לה בידיעה שההורים שלה חושבים שהוא מתאים לה ובמעט ההורמונים המפעמים בה. אך במקרים רבים מופעל על הצעירות לחץ - מתון או כבד - להיענות לשידוכים "טובים", גם אם הן לא "מרגישות". בסרט האמא משתייכת לאסכולה המעשית הזאת, בעוד הגברים - האבא, יוחאי ואפילו האדמו"ר - חולקים על גישה זו לחלוטין. האומנם?
רוב הסרט מתנהל בתוך הבית, בית הכנסת ובית האדמו"ר. כך שלמרות שגיבוריו גרים בתל אביב, כמעט לא רואים זאת בסרט. להפך, רואים באריכות את דלת הבית נפתחת ונסגרת, ואת דלתות ההזזה של החדר שמשמש לפגישות ולשיחות עם השדכן נפתחות ונסגרות, כביכול כדי להדגיש שהכל קורה בפנים והעולם הזה מסוגר בפני העולם שבחוץ. סצינות רבות גם מדגישות כי למרות שהנשים יושבות בנפרד מהגברים בסעודות שבת ופורים, הרבה דברים קורים ביניהם. אבל למרות הנסיונות להקל על האווירה באמצעות נגינת האקורדיון של שירה, זמירות שבת וסצינה אחת או שתיים שמעלות חיוך על השפתיים, ברוב הסרט שורה אווירה כבדה משהו.
ובאשר לסוף: נראה שכולנו היינו רוצים לסיים את הצפייה בסצינה של חתונה ואולי אפילו של נשיקה, עכשיו שזה מותר. אבל נראה לי שהיוצרת התכוונה להגיד, כן, אני יודעת, התחתנתם לשביעות רצון כולם, אבל זה לא אומר שמעכשיו הכל יהיה פשוט. עכשיו, כשאתם בבית שלכם, ללא נוכחות ההורים, הכל מתחיל.

החוק למניעת בדידות / מיכאל שיינפלד

השנה היא 2020. ח"כ אחד יוזם חוק שמטרתו למנוע בדידות ובפועל הוא מטיל סנקציות על הבודדים, כלומר כל מי שבגילאי 30-50 ולא נמצא בזוגיות קבועה. יוני פכטר, רווק בן 36, מחליט להיאבק בחוק.
סיימתי לקרוא את הספר בשבת אחת. הוא מעניין וסוחף. וגם הסוף טוב. כלומר הוא לא טוב, הוא לא הפי אנד, וזה מפתיע, וזה מה שיפה.
אבל הוא גם ספר מטריד. ברור שמדינה מתוקנת לא צריכה להפלות אנשים על בסיס סטטוס משפחתי, אבל מנהיג המאבק אינו מסתפק בנימוק הדמוקרטי הזה, אלא טוען ליתרונות הבדידות. יש בספר כמה נאומים, כלומר עמודי הגיגים, שאשכרה מדברים בשבח הבדידות. ככה באמת חושבים רווקים בני 36? איזה פחד. בעיקר לרווקות בנות שלושים פלוס.
אז נכון שבסוף הגיבור מגיע לאיזושהי טלטלה שאולי גורמת לו להבין שיש כאן איזושהי בעיה. אבל גם הספר לוקה לדעתי, אם כי אולי זה בכוונה, בנכות רגשית מסויימת. מה אנחנו יודעים על הגיבורה עילית, חוץ מזה שיש לה שיער אדום? אפילו לא בת כמה היא, איפה היא עובדת, שלא לדבר על  תכונות אופי או איך היא אוהבת את הקפה שלה. גם אחיו ואחיותיו של יוני מתוארים ע"י סטטוסם בלבד: האחות הנשואה, האח הגרוש, האח הנשוי הטרי. מעבר לזה אין לנו מושג על אופיים או על מראם. האמא היא היחידה היוצאת מן הכלל והדילמות שלה קיימות, אם כי נדושות במקצת. מה שמעלה את החשד לקלישאה שרווקים מבוגרים קשורים יותר מדי לאמא שלהם..
ועוד משהו: הבנתי שהסיפור מתרחש בסביבה נטולה דתיות, על מנת שגם קוראים חילונים יוכלו להתחבר. אבל נראה לי שלמרות הכל, רוב הקוראים של סופר דתי הם דתיים. בכל זאת, לחילונים יש עשרות סופרים משלהם. חוץ מזה, איזה חילוני יתחבר לתיאור רומן שחוץ מאזכור של נשיקה ורמז ללילה שבו הם היו יחד לא קורה בו דבר? נראה לי שכבר עדיף להיות אותנטי ולכתוב דברים מעולמו של המחבר. לדעתי, ונראה לי שאני לא היחידה שחושבת ש"מים שאין להם סוף" הוא ספרו המוצלח ביותר של שיינפלד, משום שבו הוא כותב על חוויות מעולמו הפנימי. וגם בספר הזה, החלקים המוצלחים ביותר לדעתי היו הפוסט של הרווקה הדתיה, שהיה מרגש וקולע ממש, ותפילה לשלום הבודדים שאמורה להיאמר בבתי הכנסת. לך בכוחך זה.