"שתי התלבטויות טורדות את נפשו של יאיר שטיינמץ, תלמיד ישיבת הסדר: האם לעזוב את הישיבה ולהתחיל בלימודי ארכיטקטורה בטכניון, והאם להתארס עם נורית שאיתה הוא נפגש כבר שבעה חודשים? שבוע לפני ראש השנה הוא נוסע לשבת בביתו ונפצע בתאונת דרכים. דימום בעינו הימנית שולח אותו אל מחלקת עיניים בבית החולים תל השומר ואל מבט מחודש על חייו. שני מעגלי זיכרון נעים בו בשבעת הימים שבהם הוא מאושפז: זיכרון חמש שנות הלימוד בישיבה וזיכרון חודשי ההיכרות עם נורית."
אתחיל מהחיובי: כיף לקרוא ספר כזה, מתוך העולם הדתי. על בחור ישיבה, על התלבטויות רוחניות, על פגישות בגן סאקר.
אבל דווקא בגלל עולמו הקרוב של הגיבור, מתחזקת תחושת ההחמצה.
הכיתוב בכריכת הספר (שהובא לעיל) מבשר כי לגיבור הספר שתי התלבטויות מרכזיות, האם להמשיך בישיבה והאם להתארס. אך בספר אין תיאור אמיתי של התלבטויות אלה: האם הוא באמת רוצה ללמוד בטכניון או שהוריו מעוניינים בזה? מדוע הוא חושב להמשיך בישיבה - בגלל הלחץ החברתי? בגלל הרצון ללמוד עוד?
גם ההתלבטויות סביב הקשר עם נורית אינן מספקות. העובדה שהיו להם קשיים בקשר מוזכרת אינספור פעמים, אך לא מספיק ברור מהם. אומנם יש ביניהם פער דתי (שגם הוא לא מפורט), אך האם זהו הקושי היחיד? אם כן, מה גורם להם להישאר בקשר? ברור שיאיר מעוניין בקשר, לא מספיק ברור מדוע.
ואותה בעיה עצמה בתהליכים הרוחניים שהוא מנסה לתאר. מצד אחד, תיאורים פשטניים של תהליכים פשטניים (כאשר הוא מחליט להפסיק לשמוע מוזיקה לועזית, למשל). מצד שני, תהליכים אחרים לא ברורים: מדוע פתאום הוא חש אדישות? כיצד פתאום שבה אליו חדוות הלימוד?
גם לשונו הספרותית מיטלטלת בין תיאורים פשטניים, מסבירים יותר מדי ("נצבטתי." - הבנו את זה לבד) לבין קטעים סתומים שאולי נשענים על מטאפורות מהגמרא אבל אינם ברורים. הפשטנות מעצבנת גם בדימויים: יאיר מאושפז במחלקת עיניים, נורית עושה שירות לאומי ב"בית חינוך עיוורים". יותר מדי חזרות על התובנה השחוקה כי העיוורים רואים לפעמים יותר מהרואים.
ברור שהספר אוטוביוגרפי וכנראה מחברו באמת אדם בעל נפש רגישה.
לכן ההחמצה גדולה.
והערה לסיום (זהירות - ספוילר לפניך!): אומנם הסוף הוא "הפי אנד", אבל הסצינה הזאת ממש לא ממש מצאה חן בעיניי. בכל המחזה הבחורה לא אומרת מילה, הבחור אומר שלושה משפטים שמתחילים במילה "אני", שהאחרון שבהם הוא "אני רוצה להתארס מחרתיים". חשבת אולי שגם לבחורה יש מה לומר בענין? לתשומת ליבך, מיקי..