עירית לינור לא מסתפקת בתרגום הספר "גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטן, אלא יוצרת סדרה טלוויזיונית שבה הסיפור האלמותי הופך לסיפור אהבה המתרחש בישראל של שנות האלפיים.
מכיוון שכל עניין המעמדות אובד, הופכת לינור את אליזבת, אלונה, לגרושה, אם לילדה בגיל הטיפש-עשרה, ומבוגרת מארצי (מר דארסי) בכמה שנים טובות. זה פתרון די טוב, אלמלא שתי בעיות. ראשית, לקראת אמצע הסדרה מתקבל הרושם שהסדרה עוסקת בקשייהם הרגשיים של ילדי הורים גרושים כשהוריהם מפתחים זוגיות חדשה, כלומר, יותר מדי פוקוס, לטעמי, על הבת, במקום על אלונה וארצי. שנית, הילדה פשוט מעצבנת. מרוב רצון לשים בפיה סלנג חדשני והתנהגות טינאייג'רית, היא פשוט עולה על העצבים, שלא לדבר על זה שאי אפשר להבין מילה ממה שהיא אומרת ללא תרגום צמוד.
שאר הדמויות די נאמנות למקור: ההורים, שמעוניינים לחתן את בנותיהם בכל מחיר (אם כי בסדרה הלחוץ העיקרי הוא דווקא האבא); החברה, שגם היא מעוניינת להתחתן ויהי מה, ולכן מתחתנת עם אביקם הטיפש, היחצ"ן של סימונה ליברמן-ארצי, העשירה והמשועממת, שנושאת את עיניה לשידוך בין ביתה היחידה לארצי; בנגל, הקליל והחביב, שמתאהב בנטע, אחותה של אלונה; ואחותו היהירה וה'צפונית' של בנגל, שעושה עיניים לארצי, העשיר והחתיך.
אך יש כמה דברים די לא אמינים שנוצרו כתוצאה מהשעתוק הזה. איזה שני חברים נוסעים לצימר בגליל עם שתי אחיותיהם? ואיזה בחור נוסע לבד לצימר? איזו בחורה, אפילו בת 34, מתחתנת עם בחור כה מביך? ואיזו בחורה סוחבת את החברה שלה לדייט (סצינה שנועדה להפגיש את אלונה עם סימונה ליברמן-ארצי)? לא הבנתי גם למה לאביקם, שהוא בן-דמותו של קולינס, קוראים בשם שמזכיר כל כך את ויקהאם.
וגם מעשה ההצלה של דארסי, שנועד להפוך את ליבה של אליזבת, הופך כאן לחיוור במיוחד. במקור, דארסי עושה מה שאף אדם אחר לא היה מסוגל לעשות – למצוא את ויקהאם, ומשלם למען הצלתה של אליזבת בהרבה אי-נעימות אישית והרבה כסף. ואילו ארצי – זוהר, ביתה של אלונה, שברחה מהטיול עם אביה, פשוט נופלת עליו משמים; כל מה שהוא צריך לעשות זה לפתוח לה את דלת המכונית ולהמשיך בנסיעה. ביג דיל.
אבל האמת היא שאין צורך ביותר מזה, כי אין צורך במשהו שישנה את דעתה של אלונה על ארצי. וכאן אנחנו מגיעים לפספוס העיקרי של הסדרה. הסיפור "גאווה בדעה קדומה" מדבר על הסכנות שנגרמות משיפוט חפוז שאנו, כולנו, עושים לאנשים שאנו פוגשים, על סמך נתונים חיצוניים ראשוניים. בספר יש הצטברות של ראיות כביכול נגד דארסי, עד שמגיע המהפך, ומתחוור לאליזבת אופיו האמיתי. בסדרה יש סיפור הרבה יותר נדוש והרבה פחות נוגע ללב: בחור ובחורה, שלכאורה נתוניהם החיצוניים מונעים כל קשר ביניהם, נפגשים ומתאהבים, ובסוף האהבה מנצחת. בסרט הזה היינו המון פעמים.
לסיכום: נחמד לראות שיש עוד פריקים של ג'יין אוסטן. כיף לראות עוד עיבוד של הספר. תענוג לראות מר דארסי ישראלי.
אבל: חלק מהדיאלוגים ממש מאולצים. יותר מדי צילומי יער, עצים ושמים. לא חייבים ששתי האחיות יהיו גרושות, אפשר שאחת תהיה רווקה. בקיצור, היה אפשר לעשות יותר. הרבה יותר.
מכיוון שכל עניין המעמדות אובד, הופכת לינור את אליזבת, אלונה, לגרושה, אם לילדה בגיל הטיפש-עשרה, ומבוגרת מארצי (מר דארסי) בכמה שנים טובות. זה פתרון די טוב, אלמלא שתי בעיות. ראשית, לקראת אמצע הסדרה מתקבל הרושם שהסדרה עוסקת בקשייהם הרגשיים של ילדי הורים גרושים כשהוריהם מפתחים זוגיות חדשה, כלומר, יותר מדי פוקוס, לטעמי, על הבת, במקום על אלונה וארצי. שנית, הילדה פשוט מעצבנת. מרוב רצון לשים בפיה סלנג חדשני והתנהגות טינאייג'רית, היא פשוט עולה על העצבים, שלא לדבר על זה שאי אפשר להבין מילה ממה שהיא אומרת ללא תרגום צמוד.
שאר הדמויות די נאמנות למקור: ההורים, שמעוניינים לחתן את בנותיהם בכל מחיר (אם כי בסדרה הלחוץ העיקרי הוא דווקא האבא); החברה, שגם היא מעוניינת להתחתן ויהי מה, ולכן מתחתנת עם אביקם הטיפש, היחצ"ן של סימונה ליברמן-ארצי, העשירה והמשועממת, שנושאת את עיניה לשידוך בין ביתה היחידה לארצי; בנגל, הקליל והחביב, שמתאהב בנטע, אחותה של אלונה; ואחותו היהירה וה'צפונית' של בנגל, שעושה עיניים לארצי, העשיר והחתיך.
אך יש כמה דברים די לא אמינים שנוצרו כתוצאה מהשעתוק הזה. איזה שני חברים נוסעים לצימר בגליל עם שתי אחיותיהם? ואיזה בחור נוסע לבד לצימר? איזו בחורה, אפילו בת 34, מתחתנת עם בחור כה מביך? ואיזו בחורה סוחבת את החברה שלה לדייט (סצינה שנועדה להפגיש את אלונה עם סימונה ליברמן-ארצי)? לא הבנתי גם למה לאביקם, שהוא בן-דמותו של קולינס, קוראים בשם שמזכיר כל כך את ויקהאם.
וגם מעשה ההצלה של דארסי, שנועד להפוך את ליבה של אליזבת, הופך כאן לחיוור במיוחד. במקור, דארסי עושה מה שאף אדם אחר לא היה מסוגל לעשות – למצוא את ויקהאם, ומשלם למען הצלתה של אליזבת בהרבה אי-נעימות אישית והרבה כסף. ואילו ארצי – זוהר, ביתה של אלונה, שברחה מהטיול עם אביה, פשוט נופלת עליו משמים; כל מה שהוא צריך לעשות זה לפתוח לה את דלת המכונית ולהמשיך בנסיעה. ביג דיל.
אבל האמת היא שאין צורך ביותר מזה, כי אין צורך במשהו שישנה את דעתה של אלונה על ארצי. וכאן אנחנו מגיעים לפספוס העיקרי של הסדרה. הסיפור "גאווה בדעה קדומה" מדבר על הסכנות שנגרמות משיפוט חפוז שאנו, כולנו, עושים לאנשים שאנו פוגשים, על סמך נתונים חיצוניים ראשוניים. בספר יש הצטברות של ראיות כביכול נגד דארסי, עד שמגיע המהפך, ומתחוור לאליזבת אופיו האמיתי. בסדרה יש סיפור הרבה יותר נדוש והרבה פחות נוגע ללב: בחור ובחורה, שלכאורה נתוניהם החיצוניים מונעים כל קשר ביניהם, נפגשים ומתאהבים, ובסוף האהבה מנצחת. בסרט הזה היינו המון פעמים.
לסיכום: נחמד לראות שיש עוד פריקים של ג'יין אוסטן. כיף לראות עוד עיבוד של הספר. תענוג לראות מר דארסי ישראלי.
אבל: חלק מהדיאלוגים ממש מאולצים. יותר מדי צילומי יער, עצים ושמים. לא חייבים ששתי האחיות יהיו גרושות, אפשר שאחת תהיה רווקה. בקיצור, היה אפשר לעשות יותר. הרבה יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה