הרשת מלאה ביקורות נלהבות על ספרה החדש של יעל הדיה, רביעי בערב, העוסק בקבוצת תמיכה להורים המונה שבעה אנשים, בהם שני זוגות, אם חד הורית, אב הומו, ועוד אם אחת. נרי ליבנה אף הגדילה עשות בקביעתה " האם יעל הדיה היא הסופרת הישראלית הטובה ביותר? ספרה החדש 'רביעי בערב' הופך את השאלה לרטורית. "ובכן, לדעתי התשובה היא לא. דווקא אהבתי אותה, את יעל הדיה, בספריה "שלושה סיפורי אהבה" ו"תאונות" וחיכיתי לספרה החדש. אך לאן נעלם הסגנון הנשפך, שמושך אותך לקרוא עוד ועוד, המשפטים הקטנים האלה שאתה קורא וחיוך קטן של שביעות רצון מתפשט על שפתיך?
במקום זה יש כאן שבירה חזקה לתיאורים מיניים מפורטים, לטעמי מפורטים הרבה יותר מדי. כמו כן, במקום הרומנים הקודמים שהתמקדו בסיפור אחד - איש ואישה נפגשים, בדרך כלל (במיוחד אהבתי את הסיפור הראשון ב"שלושה סיפורי אהבה" שבו יש רק איש, אישה וכלב, אפילו בלי שמות) - פה יש כאן ניסיון לגעת בהמון נושאים, כמעט בכל הנושאים תחת מטריית ההורות: הפרעות קשב, אנורקסיה, קיום יחסים בגיל צעיר, משפחות חד הוריות, נטישה על ידי אחד ההורים, מערכות יחסים תלותיות של הורים וילדים, ובנוסף - נשים שמנות, אנשים שמקצועם הוא כתיבה והם לא מצליחים לכתוב, בעיות בזוגיות.
בכלל, נראה שבכל מקום שאליו נפנה את עינינו ניתקל בבעיה נוספת. מובן שלאנשים שהולכים לקבוצת תמיכה יש איזושהי בעיה בגידול הילדים, אחרת הם היו נשארים בבית מול הטלויזיה, אבל האם הכרחי שלכולם תהיה גם ילדות דפוקה, גם זוגיות דפוקה וגם ילדים בעיתיים? ומדוע על הילד היחיד שאין לו בעיות, עילם, אנחנו לא יודעים כלום? אולי הוא אוהב לשמוע מוזיקה, אולי הוא אוהב שוקולד, אולי הוא מצייר נורא יפה? כמובן, גם הילדים הבעיתיים - יכול להיות שגם מיכאל מוכשר במשהו ושסיוון רוקדת או שנטע מתנדבת פעם בשבוע, אבל לא בספר הזה, בספר הזה רק רע לכולם.
דווקא את הסוף, שהרוב לא אהבו, אני אהבתי. לראות שהעלמה הזאת היא לא איזו קוסמת, ולחזור להתחלה בסוף. דווקא השאיר טעם נחמד.
