טארט גנאש שוקולד

טארט לאוהבי השוקולד, או למכורי..
מבוסס על המתכון הזה, של יעל גרטי.



לבצק:

1 כוס קמח

2 כפות גדושות קקאו

2 כפות סוכר

100 גרם חמאה

2 כפות מים



למלית:

250 גרם שוקולד מריר

250 מ"ל שמנת מתוקה

אופציה: 100 גרם חלבה



תבנית בקוטר 24 ס"מ



ההכנה:

1. מערבבים קמח, קקאו וסוכר. מוסיפים את החמאה ומעבדים לפירורים. מוסיפים את המים ומעבדים לבצק. מעבירים לתבנית. אופים בחום בינוני 15-20 דקות (אפייה מלאה). מצננים לחלוטין לפני המילוי.

2. מביאים את השמנת לרתיחה. מוסיפים את השוקולד ומערבבים להמסה מלאה. אפשר להוסיף חלבה מפוררת.

3. מצננים במקרר כמה שעות לפני ההגשה.

מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות התפודים / מרי אן שייפר ואנני בארוז

ינואר 1946: לונדון מגיחה מתחת לצל מלחמת העולם השנייה, והסופרת ג'ולייט אשטון מחפשת נושא לספר חדש. מי חשב שתמצא אותו במכתב מגבר אלמוני, תושב האי גרנזי, מאיי התעלה הבריטית שכבשו הנאצים? הוא נתקל בשמה בעטיפה של ספר מאת צ'ארלס לאמב — אולי היא תסכים להדריך אותו היכן יוכל למצוא ספרים נוספים של אותו מחבר? בעודה מתכתבת עם החבר־לעט החדש נשאבת ג'ולייט אל עולמם של האיש וידידיו, החברים כולם ב"מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים" — מועדון ספרותי ייחודי שהתגבש בהברקה של רגע, כאליבי להגן על חבריו ממעצר בידי הגרמנים. ג'ולייט נחשפת לחברי המועדון הנעימים, אוהבי החיים והספרות, ודרך מכתביהם היא לומדת על האי שלהם, על טעמם הספרותי ועל השפעתו של הכיבוש הגרמני על חייהם. לבה נשבה בסיפוריהם, והיא יוצאת לגרנזי — ומה שתגלה שם ישנה את חייה לעד.
מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים, הכתוב כסדרה של מכתבים מלאי חוֹם והומור, הוא חגיגה של המילה הכתובה על שלל צורותיה ושל בניית קשרים בדרכים מפתיעות להפליא.
(מתוך הכיתוב שעל הכריכה)

הספר מתחיל טוב, מצחיק ושנון. ההמשך – פחות.
לעניין חליפת המכתבים. זה נחמד ומעורר עניין, אם כי קצת מקשה על אבחנה בין הדמויות. יש אצלי דמות נשית אחת – אמיליה, איסולה ואולי עוד כמה, שכולן מצטיירות בעיניי כרווקות מבוגרות ששערן האפור אסוף בפקעת על עורפן והן יושבות וסורגות ליד האח; ודמות גברית אחת – דאוסיי, אבן, בוקר ואולי עוד כמה, שכולם נראים לי איכרים במגפי בוקרים שבדיוק הולכים להאכיל את החזירים. ועוד תמיהה קטנה: למה אין מכתבים של סופי לג'ולייט? קשה לי להאמין שהיא לא ענתה לה..
לעניין מלחמת העולם השנייה. עם כל האהדה לסבלם של תושבי האי בזמן המלחמה, אנחנו סבלנו יותר.. זה אולי נשמע קטנוני, אבל קשה להרשים אותנו, שקראנו כל-כך הרבה סיפורי שואה אמיתיים, בסיפורים על רעב וקשיי ההיפרדות מהילדים שנשלחו לאנגליה. גם הניסיון להפוך את אליזבת לגיבורה (לא אגלה את הפרטים) בעיניי רק הופך אותה ללא-רציונלית ומקטין את דמותה.
ולעניין – שלשמו התכנסנו – של מועדון הקריאה. למרות שהמועדון מככב בשם הספר והוא הגורם לתחילת ההתכתבות בין ג'ולייט לדאוסיי, באיזשהו שלב בספר הוא כמעט נשכח. שוב, נראה שהעניין המרכזי והחוט המקשר של הספר הולך ונחלש ככל שהספר מתקדם ובמקומו תופסים את מרכז הבמה כל העניינים המופרכים והמיותרים, כמו אוסקר ויילד, הילדה, וכמובן סיפור האהבה הבלתי הגיוני בסוף.
לסיכום: הספר כתוב טוב, מרענן, כיף לקרוא אותו, ועושה חשק לטוס לגרנזי.. היה הרבה יותר עדיף אם הוא היה ממשיך כמו שהתחיל, ולא נסחף לכיוונים סכריניים עד לא-אמינים בעליל.

פאי כוורת

המתכון לקוח (בשינויים קלים) מכאן.

לבצק:

1 1/4 כוסות קמח

100 גרם חמאה

2 כפות מים קרים

למלית:

4 חלמונים

14 גרם ג'לטין

4 כפות דבש

כוס חלב

3/4 כוס שמנת מתוקה

1/3 כוס ריבת משמש

תבנית פאי בקוטר 24 ס"מ

ניילון בועות

ההכנה:

1. מכינים בצק פריך ואופים בחום בינוני (180 מעלות) להזהבה מלאה (כ-20 דקות). מקררים לגמרי.

2. מקציפים את החלמונים עם הדבש לתערובת בהירה ותפוחה.

3. ממיסים את הג'לטין במים לפי ההוראות.

4. מרתיחים בסיר בינוני את החלב. מוסיפים את תערובת החלמונים ומבשלים עד שהתערובת מסמיכה מעט. מוסיפים גם את הג'לטין ומבשלים עד להמסה.

5. מקציפים את השמנת לקצפת יציבה. מוסיפים את התערובת המבושלת ומקפלים. מקפלים לתערובת גם את הריבה.

6. יוצקים את הקרם (הנוזלי בשלב זה) לתבנית. מהדקים היטב את ניילון הבועות לקרם. שומרים במקפיא.

7. להכנת הדבורים: ממיסים מעט שוקולד מריר עם מעט שמנת. יוצרים ביצים קטנות ומדביקים שקדים פרוסים בתור כנפיים.

עוגיות ממולאות לסוכות

יש מנהג לאכול מאכלים ממולאים בסוכות, לסמל שתהיה לנו שנה מלאה בכל טוב. במקור מדובר בקרפלאך ממולאים בשר, אצלי מדובר בעוגיות חמאה ממולאות שוקולד. עדיף, לא?

המתכון מורכב משני מתכונים מהספר של רביבה וסיליה: הבצק מהמתכון של פרחי ריבה והרעיון לצורה ולמילוי ממתכון בשם זה.

לבצק:

100 גרם חמאה

חצי כוס סוכר

2 כוסות קמח

1 ביצה

למילוי:

100 גרם שוקולד מריר

חצי כוס שמנת מתוקה

ההכנה:

1. מקציפים חמאה וסוכר לתערובת אוורירית. מוסיפים את הביצה ולבסוף את הקמח. מערבלים רק עד שנהיה בצק אחיד.

2. מרדדים וחותכים ריבועים בגודל 5X5 ס"מ. במחציתם קורצים חור קטן באמצע.

3. אופים בחום בינוני 10-12 דקות, עד שמזהיב.

4. למילוי: ממיסים את השוקולד עם השמנת.

5. להרכבה: מורחים על כל עוגייה רבועה כחצי כפית מהמילוי ומדביקים עוגייה עם חור.

סושי כשר למהדרין

כן, זה אפשרי! אחרי שאכלתי כמה פעמים בחוץ, במסעדות, החלטתי לנסות להכין לבד. מסתבר שזה לא כל-כך מסובך..

מבשלים אורז במים (על כוס אורז כוס ורבע מים). בגמר הבישול מעבירים לקערה ומוסיפים 2 כפות חומץ אורז, כף סוכר וכפית מלח. מערבבים ומחכים שיצטנן. האורז אמור להיות דביק.

מניחים על המחצלת את אצת הנורי (אני מעדיפה לחצות כל אצה לשניים, לקבלת סושיים קטנים ועדינים). מניחים מעט אורז ומשאירים שוליים צרים ריקים. מניחים במרכז האצה, מעל האורז, את המילוי - סלמון מעושן ורצועות מלפפון, במקרה שלי. מתחילים לגלגל בעזרת המחצלת. לפני השלב הסופי מרטיבים במעט מים את השוליים שהשארנו.

פורסים בעזרת סכין חדה כל רול ל-6 פרוסות.

מגישים עם רוטב סויה, וואסאבי וג'ינג'ר כבוש.

עוגיות מרקחת תפוזים עם קליפות תפוזים מסוכרות

ואריאציה נהדרת לעוגיות בריכת הריבה של "על השולחן". מומלץ במיוחד למי שאוהב את העוגיות שלו לא מתוקות מדי, עם ניחוח תפוזי עז..

חומרים:

2 כוסות קמח

2 כפות קורנפלור

חצי כוס סוכר

200 גרם חמאה, רכה

ריבת תפוזים

קליפות תפוזים מסוכרות

ההכנה:

1. מערבלים במיקסר את הקמח, הקורנפלור והסוכר. מוסיפים את החמאה ומעבדים לקבלת בצק.

2. יוצרים כדורים קטנים. יוצרים בכל כדור גומה (בעזרת ידית של כף עץ או באצבע). ממלאים בריבה ומקשטים בפיסת קליפת תפוז.

3. אופים בחום בינוני (180 מעלות) כ-20 דקות.

תריס / אמילי עמרוסי

המחברת היתה דוברת מועצת יש"ע, ונראה כי בספר זה היא ממשיכה בתפקיד זה. היא רוצה להראות לשמאלנים כי התנחלות היא יישוב קהילתי עם אנשים נפלאים והמון חסד, ושהמתנחלות בעצם נורא סקרניות לפגוש את שכנותיהן, הנשים הפלשתיניות מהכפר השכן.
לדעתי, אם היא היתה פשוט מספרת סיפור על אנשים, סיפור יומיומי, שבמקרה מתרחש בהתנחלות, היו לה יותר סיכויים להגשים את מטרתה. או שבעצם לא – השמאלנים בכל מקרה לא היו קוראים ספר שנכתב בידי מתנחלת. וחבל שמישהי שניחנה ללא ספק בכשרון כתיבה לא מסוגלת להפסיק לחשוב מה השמאלנים יחשבו עלינו. את יודעת לכתוב, את רוצה לכתוב סיפור על התנחלות, קדימה. גם הגיבורה עסוקה במשך כל תחילת הספר בְמַה יחשוב על ההתנחלות ידידה הצלם; אומנם בסוף היא כותבת שהיא הפסיקה לחשוב על זה, אם כי לא ברור בדיוק כיצד ומדוע. חבל שהתהליך הזה לא קרה גם למחברת.
אבל השמאלנים שכן קראו את הספר טענו, ולדעתי בצדק, שזה פרוספקט. לדעתי, לא משום שהוא מעז להציג את ההתנחלות באור חיובי, אלא משום שכל הדמויות בו סטריאוטיפיות וקלישאתיות להחריד: האישה השמנה שמחבקת כל הזמן את ילדיה ואוהבת אותם נורא; האישה היפה שהולכת על הגבול הדק של הצניעות; רואת החשבון המסודרת המנהלת למופת בית מסודר למופת; הדוס המרובע שהולך עם הראש בקיר ואשתו העגמומית שלובשת בגדים מכוערים; בעל המכולת הנדיב שעושה החסדים עם כל מי שאין לו, וכמובן, הרווקה המשכילה שנואשה מלמצוא בעל. למה, לא יכולה להיות רואת חשבון שמנה? או דוס שחושב על דברים ומוכן לבחון אותם מחדש?
עלילת הסיפור, כאילו תת-פעילות של בלוטת התריס שכיחה יותר אצל מתנחלות ופלשתיניות כי הן גרות באזורים גבוהים, מופרכת בעיניי. וכי ירושלים נמוכה יותר מכל ההתנחלויות? ומה עם צפת והרי הגליל? ועוד יותר מופרכת ההתארגנות של המפגש בין המתנחלות לפלשתיניות, התארגנות של נשים שזוכה להתנגדות עזה מצד הגברים.
לא אהבתי את מלחמת הנשים-הגברים שבסוף הספר. גם לא את מקומם של הגברים בספר: מקום רב מוקדש למנחם, הגיס הצדקן והמשעמם להחריד; בעלה של נעמה, עמי, שותק רוב הזמן ונותן לאשתו לעשות כרצונה.
חוץ מזה, באמת שאין סיבה להכניס לספר אחד את כל הנושאים שבעולם – שלום עם הפלשתינים, עמונה, גוש קטיף, יחס לחברה החילונית, תכנון המשפחה, הורות יחידנית, רגשות אשמה הוריים, הנקה, דיאטה, אירוח בשבתות, ועוד ועוד. היו גם כמה קטעים שצרמו אפילו לי: אין צורך להיכנס לפרטים אינטימיים אודות טבילה במקווה וכד', זה לא מוסיף כלום.
והסתייגות אחרונה: מאיפה לקוחה הטענה ש"כל החילוניות רזות בגלל הסמים שהן לוקחות"? ולמה לחזור על זה כמה פעמים? ומדוע אישה בחופשת לידה עושה דיאטה כדי שהחילוניות לא יראו עליה שהיא ילדה שלוש פעמים? תעשי דיאטה כי את רוצה להיראות טוב, תכתבי ספר כי יש לך מה לומר, תפסיקי לרצות להרים את התריס; מי שעומד בצד השני ממילא לא רואה אותך.

מה שנחוץ לרווק / עירית לינור

עירית לינור לא מסתפקת בתרגום הספר "גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטן, אלא יוצרת סדרה טלוויזיונית שבה הסיפור האלמותי הופך לסיפור אהבה המתרחש בישראל של שנות האלפיים.
מכיוון שכל עניין המעמדות אובד, הופכת לינור את אליזבת, אלונה, לגרושה, אם לילדה בגיל הטיפש-עשרה, ומבוגרת מארצי (מר דארסי) בכמה שנים טובות. זה פתרון די טוב, אלמלא שתי בעיות. ראשית, לקראת אמצע הסדרה מתקבל הרושם שהסדרה עוסקת בקשייהם הרגשיים של ילדי הורים גרושים כשהוריהם מפתחים זוגיות חדשה, כלומר, יותר מדי פוקוס, לטעמי, על הבת, במקום על אלונה וארצי. שנית, הילדה פשוט מעצבנת. מרוב רצון לשים בפיה סלנג חדשני והתנהגות טינאייג'רית, היא פשוט עולה על העצבים, שלא לדבר על זה שאי אפשר להבין מילה ממה שהיא אומרת ללא תרגום צמוד.
שאר הדמויות די נאמנות למקור: ההורים, שמעוניינים לחתן את בנותיהם בכל מחיר (אם כי בסדרה הלחוץ העיקרי הוא דווקא האבא); החברה, שגם היא מעוניינת להתחתן ויהי מה, ולכן מתחתנת עם אביקם הטיפש, היחצ"ן של סימונה ליברמן-ארצי, העשירה והמשועממת, שנושאת את עיניה לשידוך בין ביתה היחידה לארצי; בנגל, הקליל והחביב, שמתאהב בנטע, אחותה של אלונה; ואחותו היהירה וה'צפונית' של בנגל, שעושה עיניים לארצי, העשיר והחתיך.
אך יש כמה דברים די לא אמינים שנוצרו כתוצאה מהשעתוק הזה. איזה שני חברים נוסעים לצימר בגליל עם שתי אחיותיהם? ואיזה בחור נוסע לבד לצימר? איזו בחורה, אפילו בת 34, מתחתנת עם בחור כה מביך? ואיזו בחורה סוחבת את החברה שלה לדייט (סצינה שנועדה להפגיש את אלונה עם סימונה ליברמן-ארצי)? לא הבנתי גם למה לאביקם, שהוא בן-דמותו של קולינס, קוראים בשם שמזכיר כל כך את ויקהאם.
וגם מעשה ההצלה של דארסי, שנועד להפוך את ליבה של אליזבת, הופך כאן לחיוור במיוחד. במקור, דארסי עושה מה שאף אדם אחר לא היה מסוגל לעשות – למצוא את ויקהאם, ומשלם למען הצלתה של אליזבת בהרבה אי-נעימות אישית והרבה כסף. ואילו ארצי – זוהר, ביתה של אלונה, שברחה מהטיול עם אביה, פשוט נופלת עליו משמים; כל מה שהוא צריך לעשות זה לפתוח לה את דלת המכונית ולהמשיך בנסיעה. ביג דיל.
אבל האמת היא שאין צורך ביותר מזה, כי אין צורך במשהו שישנה את דעתה של אלונה על ארצי. וכאן אנחנו מגיעים לפספוס העיקרי של הסדרה. הסיפור "גאווה בדעה קדומה" מדבר על הסכנות שנגרמות משיפוט חפוז שאנו, כולנו, עושים לאנשים שאנו פוגשים, על סמך נתונים חיצוניים ראשוניים. בספר יש הצטברות של ראיות כביכול נגד דארסי, עד שמגיע המהפך, ומתחוור לאליזבת אופיו האמיתי. בסדרה יש סיפור הרבה יותר נדוש והרבה פחות נוגע ללב: בחור ובחורה, שלכאורה נתוניהם החיצוניים מונעים כל קשר ביניהם, נפגשים ומתאהבים, ובסוף האהבה מנצחת. בסרט הזה היינו המון פעמים.

לסיכום: נחמד לראות שיש עוד פריקים של ג'יין אוסטן. כיף לראות עוד עיבוד של הספר. תענוג לראות מר דארסי ישראלי.
אבל: חלק מהדיאלוגים ממש מאולצים. יותר מדי צילומי יער, עצים ושמים. לא חייבים ששתי האחיות יהיו גרושות, אפשר שאחת תהיה רווקה. בקיצור, היה אפשר לעשות יותר. הרבה יותר.

טארט משמשים וקרם שקדים

לכבוד העונה הקצרה של המשמשים, ולכבוד ח' שהזמינה אותי לשבת, החלטתי להכין את העוגה הזאת. המתכון של רוני ונציה, ההשראה - מהבלוג המקסים של ענבל הפיה.

טארט משמשים וקרם שקדים / רוני ונציה

המרכיבים :

לבצק:
125 גרם חמאה, בטמפרטורת החדר
1/3 כוס אבקת סוכר (50 גר`)
1 ביצה בטמפרטורת החדר, מוקצפת קלות
קליפה מגוררת מ1/2- לימון
1/2 1 כוסות קמח (190 גר`)
1/2 כוס ו2- כפות שקדים טחונים דק (90 גר`)
קורט מלח

לקרם שקדים:
75 גרם חמאה, בטמפרטורת החדר
1/3 כוס סוכר (75 גר`)
1/2 כוס שקדים טחונים דק (60 גר`)
1/2 כוס שקדים קצוצים לשבבים דקים (60 גר`)
1 ביצה
1/3 כוס קמח (40 גר`)

להרכבה:
750 גרם משמשים מגולענים וחצויים
1/2 1 כפות סוכר
אבקת סוכר לקישוט

הכלים:
תבנית לטארט בקוטר 24 ס"מ, משומנת

ההכנה:
הבצק: בקערת מערבל מקציפים את החמאה עם אבקת הסוכר 2-1 דקות, רק עד שהתערובת קרמית ואחידה.
מוסיפים את הביצה וקליפת הלימון, ומקציפים 30 שניות עד שהביצה כמעט מעורבבת פנימה (התערובת מתפרקת מעט.(
בקערה בינונית מערבבים יחד את הקמח, השקדים הטחונים והמלח. מוסיפים את תערובת הקמח לתערובת החמאה,
בפעמיים, ומקציפים 10 שניות בכל פעם, עד שהתערובת חלקה ואחידה.
מעצבים מהבצק עיגול שטוח, עוטפים בניילון, ומניחים במקרר לפחות 1 שעה. מחממים את התנור לחום בינוני-נמוך 160) מעלות.(
מעל למשטח מקומח מרדדים את הבצק לעיגול בקוטר 30 ס"מ, ומרפדים בו את התבנית.
דוקרים את הבצק במזלג ואופים כ20- דקות עד שהבצק יבש ובצבע זהוב-בהיר. מצננים על רשת.
קרם שקדים: בקערת מערבל מקציפים את החמאה והסוכר לתערובת תפוחה ואוורירית.
מוסיפים את השקדים הטחונים ואת השקדים הקצוצים.
מוסיפים את הביצה ומקציפים, ולבסוף מוסיפים את הקמח ומערבלים בקצרה, רק עד שהתערובת מתאחדת.
הרכבה: מחממים תנור טורבו לחום בינוני 180) מעלות.( מורחים את קרם השקדים מעל לבצק.
מניחים את חצאי המשמשים בעמידה, צמודים זה לזה בעיגולים - מתחילים מהעיגול החיצוני כלפי פנים.
בוזקים 1/2 1 כפות סוכר מעל המשמשים ואופים במרכז התנור כ30- דקות או יותר עד שקצוות המשמשים מתחילים להשחים.
מורידים את הטמפרטורה לחום בינוני-נמוך 160) מעלות,( וממשיכים לאפות עוד 20 דקות או יותר, עד שקרם השקדים אפוי ובצבע זהוב בהיר.
מצננים צינון מלא על רשת. לפני ההגשה בוזקים אבקת סוכר לקישוט דרך מסננת, ומגישים.

פוקצ'ת בזיליקום

כמחווה לטיול באיטליה, הכנתי ארוחה איטלקית, ובראשה - פוקצ'ה.

המתכון לקוח מכאן - http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=981255

אני פיזרתי למעלה בזיליקום.

הכי טעים ביום ההכנה!

צפון איטליה / פסח תשס"ט

ביום ששי הגענו לעיירה ברנזונה שעל גדות אגם גארדה.
זה הנוף שנשקף מחלון חדרנו:


על המרפסת אכלנו את סעודת השבת המפוארת: מצה, טונה וירקות..

ביום ראשון העפלנו ברכבל להר מונטה באלדו.
הנוף מהרכבל:


משם ירדנו ברגל עד למטה, לעיירה מאלצ'סינה.



בעיירה טיילנו מעט, בדרכנו למצודה, משם שוב השקפנו על הנוף.



יום שני- ונציה

כמות האנשים שממלאת את רחובות ונציה פשוט לא תיאמן, כך שרומנטית היא בכל מקרה לא. יותר מזכירה שוק..
כיכר סן-מרקו:


והתעלות, שמרחוק אולי נראות קסומות, בפועל נראות מעופשות משהו..

בקיצור, ונציה הנחילה לנו אכזבה רבתי..



יום שלישי - מילאנו

"ריבוע הזהב", אזור החנויות היוקרתיות:


אל דאגה, לא נכנסתי ל"פראדה"..
מה שכן, באחת החנויות היתה קומת תיקים שכללה את כל השמות הגדולים: לואי ויטון, דולצ'ה וגבאנה ועוד. גם אם היה לי מיליון דולר לא בטוח שהייתי קונה שם משהו..

שביעי של פסח
התארחנו אצל שליח חב"ד במילאנו. משפחה של 13 ילדים, שכל השנה מפוזרת - הבנים בישיבות באנגליה, ארה"ב, א"י, הבת לומדת בארץ - מתכנסת. בתוספת של שתינו ועוד כמה אורחים היו למעלה מ-20 איש סביב השולחן (לא כולל ילדים), במפגן מרשים של שירים, דברי תורה והארת פנים. כל הכבוד לאנשים האלה!

יום חמישי - הביתה..
קיץ בריא!

חיתוכיות סוכר חום, קינמון ואגוזים / בני סיידא

יש לי ספר בישול חדש, שמוקדש כולו לעוגיות, "קופסת העוגיות" של בני סיידא.

והנה המתכון הראשון שניסיתי:

החומרים:

2 כוסות קמח

3/4 כוס סוכר חום

2 כפיות קינמון

50 גרם אגוזים קצוצים

50 גרם ג'ינג'ר מסוכר *

200 גרם חמאה מומסת

2 חלמונים **

ההכנה:

1. מערבבים בקערה את כל החומרים.

2. משטחים בתבנית מלבנית בינונית. אופים בחום בינוני-נמוך (160) כ-50-55 דקות. מצננים עשר דקות ופורסים לריבועים.

* אם לא אוהבים, אפשר לשים עוד אגוזים במקום

** שמתי ביצה אחת

עוגת תמרים ואגוזי מלך

לכבוד ט"ו בשבט, הכנתי את העוגה הזאת, שלקוחה מבלוג של בחורה מקסימה.

בניגוד לעוגות ט"ו בשבט אחרות, אין צורך לקנות בשבילה אינספור פירות יבשים.. היא גם מתוקה במידה הנכונה, וקלה להכנה.

עוגיות שוקולד צ'יפס של יהודית

יהודית תרגמה את המתכון מאיזשהו מגזין אמריקאי והביאה את העוגיות לעבודה, וכך הן קיבלו את שמן..
הייחוד של המתכון הוא בהוספת גבינת שמנת לבצק, מה שהופך את העוגיות לרכות יותר. אבל אין טעם לחפש תחליפים פרווה; אם אתם צריכים דווקא עוגיות פרווה לכו על המתכון הרגיל (זה שבגב השקית).

חומרים:
200 גרם חמאה
2 ביצים
2 כפיות וניל
1/2 כוס סוכר חום
1/2 כוס סוכר לבן
100 גרם גבינת שמנת
2 כוסות קמח
1 שקית (300 גרם) שוקולד צ'יפס

ההכנה:
1. מקציפים את החמאה עם הסוכרים.
2. מוסיפים את הווניל ואת הביצים אחת אחת.
3. מוסיפים גם את השמנת והקמח ומערבלים במהירות בינונית.
4. מוסיפים את השוקולד צ'יפס ומערבבים בעזרת כף.
5. בעזרת שתי כפיות יוצרים עוגיות בגודל הרצוי. אופים בחום בינוני 10-12 דקות.

בשבילה גיבורים עפים / אמיר גוטפרוינד

מתוך הכריכה האחורית: "בשבילה גיבורים עפים הוא סיפורה של קבוצת ילדים משיכון פועלים בחיפה - ילדים של שלהי שנות השישים, שנות הנס של מלחמת ששת הימים, שנות התרוממות הרוח והעתיד המבטיח.
התוכנית הכללית," נזכר אריק, המספר, "היתה למשוך את שנת 1967, שנת הניצחון הגדול, הלאה והלאה, כמה שיותר. למה להחליף כשהכול כל כך נפלא?"
אבל התוכנית הכללית השתבשה, ואיתה גם התוכניות הפרטיות.בשבילה גיבורים עפים הוא סיפור התבגרותם המשעשע והטרגי של חמישה נערים ומדינה אחת בעשורים מלאי התפניות שבין מלחמת ששת הימים לרצח רבין, והוא בעצם סיפור התבגרותנו אנו, הישראלים, כפי שהוא משתקף מן הפינה של שיכון אחד קטן ומופלא בשולי התמונה הגדולה.
בשבילה גיבורים עפים הוא רומן על אהבה: על מה שמפעיל ומכבה אותה, על אהבה לאנשים שפניהם מוכרים לך יותר מפניך שלך ושחייך כרוכים בחייהם יותר מכפי שתבין אי פעם. ובתוך כך הוא גם סיפור אהבה לאישה אחת יחידה במינה, זו שבשבילה גיבורים רוצים לעוף."

מכיוון שקראתי את ספרו הקודם, "שואה שלנו", היו לי ציפיות רבות מהספר הזה, מהסופר הזה.
אז באמת, יש לו כתיבה משובחת ממש. והומור מעולה. אני לא זוכרת ספר שצחקתי במהלך קריאתו כמו מהספר הזה.
אני גם אוהבת את הקונספט הזה, של לספר סיפורים מעין אוטוביוגרפיים, על שיכון רגיל, צ'כונה, עם כל מיני שכנים, סיפורים קטנים, רגילים כאלה. במילים ספורות הוא משרטט את דמויותיהם של הוריו ואת טיב היחסים ביניהם, בלי מילים גדולות, בלי דרמות. סיפורים קטנים, כאלה שנמצאים לידינו, בתוכנו.
הבעיה מתחילה כאשר הוא מנסה להפוך את הדמויות האלה לסיפורה של ה"ישראליות". הספר מתחיל במלחמת ששת הימים, מסתיים דקה לפני רצח רבין ושזור לכל אורכו באזכור אירועים היסטוריים, גם אם הם לא ממש קשורים לשום דבר. את חמשת החברים, ה"חבר'ה", היה עדיף להשאיר ככאלה, במקום לנסות להפוך אותם למסמלי פנים שונים של "הישראלים".
יותר מכך, לאורך הספר פזורים רמזים כאילו התהפוכות שאירעו לחבר'ה מקורן במלחמות, בעיקר מלחמת שלום הגליל, אז הם היו בסדיר. אך לא ברור בדיוק כיצד: מה בדיוק עבר על הגיבור המספר שגרם לו להפוך לבחור שלא לומד ולא עושה דבר מלבד מלבזבז את כספי הירושה שזכה בה? והאם באמת המלחמה היא שגרמה לבורג שבראשו של הבחור השני להתרופף קמעה?
ובאשר להבטחה השנייה מהתקציר שלעיל: אם זה ספר על אהבה, עוד אהבה כזאת ואבדנו. הגיבור, לא רק שלא עף למען אהובתו, אלא לא עושה דבר עבורה, גם כשהיא זקוקה לו ביותר. כאשר היא עוזבת את הארץ בתקופת משבר אישי, הוא לא שומר איתה על קשר. לא מכתבים, לא טלפונים, שום דבר. הוא גם אינו מספק שום סיבה או צידוק למעשיו. ובאשר ל"מבצע הצבאי" שבסוף הספר, שבו יוצאים כל החבר'ה להציל את העלמה מהדרקון, נראה כאילו הוא יצא היישר מסיפוריו של שמואל ארגמן. לא ברור לי מה תורם הסיפור ההזוי הזה לספר.
ומה שמפריע עוד יותר לאורך כל הקריאה הוא יחסו של הגיבור לנשים. זה לא סתם שהספר "לא נקי"; הוא בוטה ומחפיץ. אם הגיבור הוא בן-דמותו של המחבר, כפי שנראה מהעובדה שחלומו של הנער הוא להיות סופר, איך הוא לא מתבייש? ויתרה מכך, איך גם מבקריו האכזריים, שמכנים את הספר "מקומם" ו"חלטוריסטי", לא קובלים על כך?

סלט עגבניות, בזיליקום וגבינת חמד

אומנם זו לא עוגה, אבל זה כל כך יפה...

איך מכינים?

פשוט חותכים את העגבניות, הבזיליקום והגבינה. מתבלים בשמן זית ולימון.

טארט תותים

מבוסס על מתכון מהספר "המתוקים של רביבה וסיליה"

בצק שקדים:
1.5 כוסות קמח
1/2 כוס שקדים טחונים
100 גרם חמאה
לעבד לבצק פריך.
לאפות עד להזהבה מלאה.

קרם פטיסייר:
1/4 1 כוסות חלב
1 כפית וניל
3 חלמונים
1/2 כוס סוכר
1 כף גדושה קורנפלור
חצי מיכל (120 מ"ל) שמנת מתוקה

מרתיחים את החלב עם הווניל.
בקערית טורפים את החלמונים, הסוכר והקורנפלור.
מוסיפים מעט מהחלב הרותח לתערובת החלמונים ומערבבים היטב.
מוסיפים את תערובת החלמונים לחלב ומבשלים על אש נמוכה תוך כדי ערבוב עד שהתערובת מסמיכה (כ-10-15 דקות).
בתום הבישול מקציפים את התערובת עד שהיא מתקררת.
בקערה נפרדת מקציפים את השמנת לקצפת יציבה. מקפלים לתוך הקרם.

הרכבת העוגה:
כשהבסיס מצנן, מורחים עליו את הקרם. מסדרים מעל את התותים.

עוגיות שוקולד מושלגות

החומרים:
50 גרם חמאה
200 גרם שוקולד מריר
1 כוס (100 גרם) סוכר לבן
2 ביצים
2 כפיות וניל
1/2 1 כוסות (210 גרם) קמח
אבקת סוכר

ההכנה:
1. ממיסים חמאה ושוקולד.
2. לחוד מקציפים ביצים וסוכר עד שתפוח, מוסיפים וניל ואז את תערובת השוקולד.
3. מערבבים יחד את המרכיבים היבשים ומוסיפים אותם לתערובת.
4. מקררים שעה במקרר.
5. מכדררים לכדורים בקוטר 2.5 ס"מ ומגלגלים באבקת סוכר.
6. אופים בחום של 180 מעלות 10-13 דקות. (מוציאים אותן רכות והן מתייצבות עם הצינון. )

מים שאין להם סוף / מיכאל שיינפלד

"שתי התלבטויות טורדות את נפשו של יאיר שטיינמץ, תלמיד ישיבת הסדר: האם לעזוב את הישיבה ולהתחיל בלימודי ארכיטקטורה בטכניון, והאם להתארס עם נורית שאיתה הוא נפגש כבר שבעה חודשים? שבוע לפני ראש השנה הוא נוסע לשבת בביתו ונפצע בתאונת דרכים. דימום בעינו הימנית שולח אותו אל מחלקת עיניים בבית החולים תל השומר ואל מבט מחודש על חייו. שני מעגלי זיכרון נעים בו בשבעת הימים שבהם הוא מאושפז: זיכרון חמש שנות הלימוד בישיבה וזיכרון חודשי ההיכרות עם נורית."
אתחיל מהחיובי: כיף לקרוא ספר כזה, מתוך העולם הדתי. על בחור ישיבה, על התלבטויות רוחניות, על פגישות בגן סאקר.
אבל דווקא בגלל עולמו הקרוב של הגיבור, מתחזקת תחושת ההחמצה.
הכיתוב בכריכת הספר (שהובא לעיל) מבשר כי לגיבור הספר שתי התלבטויות מרכזיות, האם להמשיך בישיבה והאם להתארס. אך בספר אין תיאור אמיתי של התלבטויות אלה: האם הוא באמת רוצה ללמוד בטכניון או שהוריו מעוניינים בזה? מדוע הוא חושב להמשיך בישיבה -‏ בגלל הלחץ החברתי? בגלל הרצון ללמוד עוד?
גם ההתלבטויות סביב הקשר עם נורית אינן מספקות. העובדה שהיו להם קשיים בקשר מוזכרת אינספור פעמים, אך לא מספיק ברור מהם. אומנם יש ביניהם פער דתי (שגם הוא לא מפורט), אך האם זהו הקושי היחיד? אם כן, מה גורם להם להישאר בקשר? ברור שיאיר מעוניין בקשר, לא מספיק ברור מדוע.
ואותה בעיה עצמה בתהליכים הרוחניים שהוא מנסה לתאר. מצד אחד, תיאורים פשטניים של תהליכים פשטניים (כאשר הוא מחליט להפסיק לשמוע מוזיקה לועזית, למשל). מצד שני, תהליכים אחרים לא ברורים: מדוע פתאום הוא חש אדישות? כיצד פתאום שבה אליו חדוות הלימוד?
גם לשונו הספרותית מיטלטלת בין תיאורים פשטניים, מסבירים יותר מדי ("נצבטתי." - הבנו את זה לבד) לבין קטעים סתומים שאולי נשענים על מטאפורות מהגמרא אבל אינם ברורים. הפשטנות מעצבנת גם בדימויים: יאיר מאושפז במחלקת עיניים, נורית עושה שירות לאומי ב"בית חינוך עיוורים". יותר מדי חזרות על התובנה השחוקה כי העיוורים רואים לפעמים יותר מהרואים.
ברור שהספר אוטוביוגרפי וכנראה מחברו באמת אדם בעל נפש רגישה.

לכן ההחמצה גדולה.

והערה לסיום (זהירות - ספוילר לפניך!): אומנם הסוף הוא "הפי אנד", אבל הסצינה הזאת ממש לא ממש מצאה חן בעיניי. בכל המחזה הבחורה לא אומרת מילה, הבחור אומר שלושה משפטים שמתחילים במילה "אני", שהאחרון שבהם הוא "אני רוצה להתארס מחרתיים". חשבת אולי שגם לבחורה יש מה לומר בענין? לתשומת ליבך, מיקי..